בכל ימות השנה, יש לנו תפקידים "מקובלים" – אמא, אבא, בוסית, חרוץ, קשוחה, מתוקתקת, מבולבל… אבל יש יום אחד, שבו, לא רק שמותר לנו, אלא שאנחנו ממש מוזמנים ומתבקשים לצאת מהתפקידים הרגילים שלנו, להתחפש, להשתכר, להשתחרר מהשליטה הנורמטיבית.
השחרור הזה, האפשרות לביטוי אחר, שלא מותר בזמנים אחרים הוא חלק מהתפקיד המסורתי והחשוב של פסטיבלים בכל רחבי העולם. ה-פסטיבל של המסורת היהודית הוא כמובן פורים.
למי אנחנו רוצים להתחפש? האם אנחנו מבקשים לתת דרור לצללים – ל"חלקים האפלים" שלנו? לאלה שהחברה מגנה, אשר שמוצאים את מקומם בתרבות כגיבורים בסרטים, במשלים ובאגדות עם?
או שאולי אנחנו נמשכים לצל המוזהב – לגרסאות ה"טובות במיוחד" שאנחנו לא מעיזים להשתייך אליהם בחיים הרגילים?
ואם כבר התחפשנו, מה יאפשר לנו למצות את הפוטנציאל ההתפתחותי של החג?
מה יאפשר לתפקידים שבצל להפוך ממקור בושה, למקור לחופש, לעונג, למימוש ולביטוי – לעבור תהליך התמרה אלכימי משחור, לזנב טווס של צבעים, להגיע לאינטגרציה מלאה ומרפאת עם הצללים שבחרנו לפגוש השנה?