מספרים עליי
תהליך אישי
מפגש אבחון
סדנאות
בשנים האחרונות הרגשתי משהו לא טוב מתקתק בתוכי. חיפשתי פתרונות לדבר הזה שאפילו לא ידעתי להגדיר. אם זה בבני זוג מתחלפים או פגישות עם פסיכולוג, החלפת עבודות. כלום. שום דבר לא הרגיע את מה שהתחולל בפנים. אפילו להפך. הרגשתי שהמים מבעבעים ורותחים ורק מחכים להתפרץ. מצבי הרוח שלי נעו ונדו בהתאם. חוץ מפיקים קטנים של אושר שקעתי לרוב בדיכאון עמוק. הרגשתי שקשה לי לחייך, ורמת התקשורת שלי עם אנשים ירדה.
לא ידעתי שמה שמשתק אותי זה הפחד. הוא גלש לכל מיני מקומות ועולמות והציף את כולם.
חוסר המודעות הזה יצר אצלי תסכולים, כעסים, אכזבות וייאוש וכאבים פיזיים.
הלכתי עם כל זה כאילו כלום לא קרה וסבלתי בשקט.
אלו היו בעיקר רגשות ותחושות. לא מחשבות שיכולתי להגדיר או להבין, לתחום במילים. רוב הזמן לא הייתי בכלל כאן. הראש שלי עופף למחוזות אחרים, חלומות בהקיץ משאלות היעלמות בהייה בחלל. כאבי ברכיים, בטן גב ראש ושאר דברים לא מוסברים החלו להופיע זה אחר זה והתחושה לרצות לישון ולא להרגיש כלום גדלה.
ניר ראה, הרגיש או מה שזה לא יהיה אבל עשה קסם. התהליך (ניר ושיטת וגרינברג) גרם לי לראות דברים אחרת. להתעמת עם דברים שחשבתי שלא יהיו לי הכוחות. לראות ולשמוע דברים שלא רציתי ואף להגיב עליהם בחזרה.
בתהליך התחלתי לראות. התחלתי להבין. להגדיר. לתחום. והכי הרבה לגלות. הייתי בטוחה שאני מכירה את מי שאני חיה איתה 24 שנים. ופתאום הבנתי שהתרגלתי לחיות עם מישהי שאני לא ממש מכירה, פשוט מכוח ההרגל. התקבעה אצלי דמות במחשבה ולא ממש רציתי להשקיע עוד מחשבה לגביה כי היה לי מאוד נח לראות אותה ככה. פחדתי לראות דברים חדשים כי זה היה מצריך ממני אנרגיות חדשות להתמודדות והרי אני רק רציתי להיעלם." אין לי כוחות עכשיו אז להביא עוד להתמודד? אין מאין".
אז כמו שאומרים "השלב הראשון הוא להודות בבעיה". אני הודיתי שאני לא מכירה את עצמי ושיש לי עוד ללמוד. הבנתי שדברים שחשבתי לזניחים ממלאים חלקים גדולים בחיי ומשפיעים לי על היום יום מבלי שאני בכלל שמה לב (פיזית ונפשית). יחס שהתרגלתי אליו וגם אם ידעתי שאני לא אוהבת אותו ולא מתאים לי חשבתי שאין מה לעשות איתו ושזה בכלל כבר לא משנה. אז זה כן משנה ומאוד.
במקביל עבדתי על ללמוד להבין מה היחס שלא מתאים לי לקבל. מה לא נכון לי בחיי ואיך לשנות אותו. כמובן שההבנה זה השלב הראשון והחשוב אבל השלב הקשה זה היישום.
דברים שהייתי בטוחה שהם מעצבי האופי שלי זזו הצידה והתגמדו לעומת חוויות אחרות שזלזלתי בהן וכמעט שכחתי וגיליתי שהן משמעותיות יותר.
דבר אחד שלא השתנה מההתחלה זה התחושה שהוא תמיד יודע עליי הרבה יותר דברים ממה שאני יודעת על עצמי. שאי אפשר לשמור שום דבר לעצמי כי על מי אני עובדת – הוא הרי יודע.
אם הוא לא אומר כלום זה בגלל שעכשיו זה לא טיימינג טוב.
ניר זו הדרך לתת למישהו עיניים אבל באמת לראות,
אוזניים שבאמת יקשיב ודרך(!) שתהיה לו הכי נכונה.
זו המתנה הכי מקסימה שמישהו יכול לתת למישהו או לעצמו.
ניר זה בית ספר ללמוד לאהוב את עצמך. את מה שיש. ושיש הרבה יותר ממה שאתה חושב.
תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה…
ט.
לעדות הקודמת
מספרים עליי – תהליך אישי
לעדות הבאה