לכתבות נוספות

הגוף מדבר

רבות דובר על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש ועל כך ששניהם מתבטאים יחד כחלק מהחוויה השלמה.

כשאין התאמה בינינו לאמת שלנו, כשאיננו קשובים לעצמנו או כשאנחנו מפירים את האיזון הפנימי שלנו, הגוף מתחיל לאותת ולדבר, והפיצול שנוצר מתבטא במחלה.

עלינו ללמוד להקשיב לקול הפנימי האמיתי שלנו, להשיב את הצדק על כנו, ולקחת אחריות על חיינו.

מאת: רינה בן עמי.

לפני כמה שנים, שמטה שיחת טלפון אחת את הקרקע שמתחת לרגליי. בבוקר המחרת התעוררתי עם תופעה חדשה שליוותה אותי בעצמות שונות ושיבשה את חיי במשך מספר חודשים.

קוראים לה "ורטיגו". כל העולם שלי היה בתנועה מתמדת והסתובב סביבי במהירות משתנה. הנפש כאבה, והגוף שלי הגיב.

לחיות את הערכים האנושיים:

"רבות נכתב על הקשר בין גוף לנפש בספרות המקצועית, וקיימים אלפי מחקרים המעידים על הקשר הזה ועל ההשפעות שלו. לאחרונה אף מדברים על השתקפות, כיצד הגוף משקף את מצב הנפש, וכיצד הנפש משקפת את מצב הגוף. כלומר אין אלה שני דברים נפרדים, אלא שתי פנים של אותו הדבר" אומר יעקב שגיא, פסיכותרפיסט ממוקד גוף שזה לפני שנתיים בהכרה בינלאומית ובפרס היוקרתי של האיגוד האירופאי לפסיכותרפיה גופנית במסגרת עבודת מחקר שכתב בנושא מיניות.

"אין מדובר בגוף שמבטא את הנפש או בנפש שמבטאת את הגוף" מדגיש ניר אסתרמן, מדריך בשיטת גרינברג, רפלקסולוג בכיר ומפתח גישת "הגוף מדבר". "הגוף והנפש מתבטאים יחד במסגרת החוויה השלמה. כך למשל, התרחבות של הגוף באה עם תחושת שמחה, ואילו התכווצות שלו מלווה בכעס ואף בעליית טמפרטורה שלו. לכן, אין משמעות לרגשות או לתחושות כגון עצב, אשמה, או פחד, בלי הביטוי שלהם בחלק הגופני, מכיוון שהם באים ביחד. גם העלאה של זיכרון בתוכנו משפיעה עלינו, בהתאם לסוג הזיכרון".

תמר בן שושן, עובדת סוציאלית קלינית(MA) שעוסקת כמעט 30 שנה בפסיכותרפיה עם מבוגרים וילדים, תלמידה, מורה וראש קבוצת "היגיאה" למטפלים החוקרים את הקשר בין טיפול, ריפוי, פילוסופיה ואתיקה ב"אקרופוליס החדשה", מספרת כי "כתבים עתיקים של פילוסופים דיברו על האמת, על הצדק, על החמלה ועל האהבה כמקור לריפוי. כלומר לחיות את הערכים האנושיים זוהי הבריאות. כשיש התאמה בין האדם לאמת שלו, למילותיו, למעשיו, מתקיימות הרמוניה, אחדות וזרימה של חיים ולכם הוא גם חווה בריאות. ואולם כשמתעצמת נפרדות בתוכנו, כל ההוויה שלנו מגיבה לפיצול הזה, שמתבטא בסופו של דבר במחלה".

להפריד, לנתק ולפצל:

כל אחד מאיתנו הוא יחידה שלמה המורכבת מכל כך הרבה עולמות ורבדים, והגיוני שכל מה שקורה ברובד אחד, או בעולם אחד, ישפיע על החלקים האחרים של אותה יחידה. אם כ70 אחוזים מהגוף שלנו מכילים נוזלים, דמו לעצמכם את האדוות שיוצאות ומתפשטות מנקודת נגיעה אחת במים ומה קורה בתוכנו על כל נגיעה כזו בעולמנו. מכיוון שיש חוויות שקשה לנו להכיל, למדנו להפריד, לנתק ולפצל. 

"מרבית האנשים איבדו את הקשר עם הגוף שלהם" אומר שגיא, "ואף על פי שהגוף שלנו נותן לנו הרבה סימנים ורמזים לפני שהוא מגיע למצבי קיצון, אנחנו בדרך כלל מרגישים אותו רק כשכואב או כשאנחנו נתקלים בקשיים בתפקוד כזה או אחר".

הסדר החברתי הקיים, גם הוא מבטא אותו פיצול וניתוק. "בימי קדם הרופאים היו הכוהנים הגדולים, המנהיגים הרוחניים, הכירורגים הפסיכולוגים, השמאנים, השופטים והחכמים. הדברים היו קשורים זה לזה באופן טבעי" מספרת בן שושן. "בעת המודרנית, הפיצול מתפרש כ'התמחויות'. יש פחות קשר בין התחומים והדברים, וכשהרמוניה מופרת מחפשים כיצד 'להכות' בתסמין במקום מסוים במקום לחפש היכן הופרה ההרמוניה בין המרכיבים השונים – בין האדם לרוחו, לסביבתו, לטבע וכדומה, וכיצד להשיב אותה".

"הגוף שלנו זוכר ה-כ-ל " מדגיש אסתרמן. "הוא מכונת הקלטה משוכללת ברמה התחושתית, בפרט במקומות שבהם חווינו חוויות חזקות מאוד. זו יכולה להיות חוויה רגשית או פיזית. זו יכולה להיות חוויה של ילד שהיה מאושפז זמן רב. לעתים גם אחרי ניתוח קיסרי הצלקת מחזיקה בתוכה זיכרונות חזקים מאוד. כשהאירועים מתרחשים, אנחנו מבקשים להקפיא או להקטין את התחושה כיד לנסות לעצור אותה או לשלוט בה".

"זה יכול להיות גם סוד אפל בבטן" מרחיבה בן שושן."כשאיננו מסוגלים לעכל חוויה מסוימת, כגון טראומה, אנחנו כמו סוגרים אותה בתוך קפסולה ומנתקים אותה מההכרה שלנו מכיוון שאיננו יכולים להכיר בה כחלק מאיתנו. זה מתחיל לגרום לאיזשהו פיצול נפשי, שתוצאותיו מתבטאות מאוחר יותר גם בגוף".

אמונות מגבילות או דפוסי מחשבה מגבילים, גם הם יכולים לגרום לפיצול פנימי ולמצוקה. "עד גיל שש-שבע, המוח שלנו עובד בעיקר על גלי תטא, ולכן הוא כמו ספוג שקולט מידע רב בלי לסנן אותו" מסבירה אילנה גולדשטיין, פסיכותרפיסטית רוחנית, מנחת סדנאות וקורסים להתפתחות אישית ומביאת שיטת PSYCH-k לארץ, שיטה המסייעת בשינוי אמונות ודפוסי חשיבה שחרוטים בלא נודע דרך עבודה עם הגוף. 

"נמצא שתנוחות מסוימות מאפשרות זרימת מידע טובה יותר בין שתי ההמיספרות של המוח, דרך גשר שנקרא 'קורפוס קאלוסום', 'כפיס המוח', שנחסם במצבי לחץ ומתח – כלומר במרבית הזמן. מצב זה של 'למידת על'  מאפשר החדרה של אמונה חדשה, ובסופו של דבר, גם מתבטא בצורה כלשהי בגוף".

גילוי הגוף דרך עולמנו הפנימי, או גילוי עולמנו הפנימי דרך הרמזים של הגוף דורשים מאיתנו לפתח את יכולת ההקשבה שבתוכנו. "כשאיני קשוב לעצמי או מפר איזשהו איזון פנימי, הגוף מתחיל לדבר. ההשלכות ההדדיות הן משמעותיות. ככל שאדם לומד להקשיב, כך הוא מאפשר לעצמו לפתח בתוכו את היכולת להיות המורה של עצמו", מוסיף אסתרמן.

להקשיב לאמת שבתוכנו:

"בתוך כל אחד מאיתנו יש איזושהי אמת נגישה" אומרת בן שושן. "זה כמו מעיין בנפש – גם אם אנחנו שומעים מרחוק את הפכפוך, ואיננו לידו. לא תמיד אנחנו בוחרים להקשיב לאותו קול פכפוך עדין, אותו קול חלוש שנמצא בתוכנו. לעתים איננו יכולים לחשוף איזו אמת בתוכנו ואנחנו חיים באיזשהו ריחוק ממנה או שאנחנו משקרים לעצמנו, לסביבה שלנו. איננו נאמנים לעצמנו – חושבים משהו אחד, אומרים משהו אחר, מייחלים לחיים של הגשמה, ובפועל חיים חיים נטולי משמעות.

ואולם, אם אנחנו מחליטים ללכת אחרי הקול הפנימי, גם אם הוא עמום, אם נעז להתמסר וללכת אחריו, נגלה את האמת שבתוכנו, גם אם זה לא פשוט לחיות אותה. עצם הדרך אל המעיין, היא הדרך אל הריפוי, מכיוון שהיינו צריכים להתגבר על הרבה פחדים ומחסומים שעצרו שמחה וחיים, ופתחנו את אוזנינו לשמוע דברים שלא יכולנו או לא רצינו לשמוע עד לאותו זמן".

"דני, 30, הגיע אליי עם קושי בתפקוד המיני " מספר שגיא. "הוא סבל מקושי ביצירת מערכות יחסים זוגיות ומפגיעה בביטחון העצמי שלו, שנבעה מחרדת ביצוע גדולה מאוד. הוא שאף למצויינות בכל תחום בחייו. בעבודה עמו נמצא כי הבעיה קשורה לקשר שלו עם אבא שלו, ששאף שיגיע להישגים.

מתחת לזה, הייתה טראומת ילדות של פגיעה בגופו, שעוררה בו רצון לרצות את אמו כדי שלא תרגיש אשמה על כך שלא השגיחה עליו מספיק טוב בזמן שנפצע. לאורך חייו כילד, ניסה בכל כוחו להצליח בבדיקות הרפואיות, אך לשווא, ונוצר דפוס של השתדלות גדולה מאוד ובסופה כישלון, שהמשיך גם בחייו הבוגרים. שם נולד הרצון להצליח בכל מחיר, רצון שהחל לצבוע את כל חייו. לפני כמה חודשים נכנס דני למערכת יחסים ממושכת לראשונה בחייו".

פסיכותרפיה ממוקדת גוף מסייעת בזיהוי האמת, שלעתים חבויה עמוק בתוכנו ולא תמיד נגישה וברורה" מסביר שגיא. "הגוף משתתף בתהליך הטיפול וההקשבה אליו היא ערוץ מידע יקר ערך. אין זה קל או ברור מאליו להקשיב לגוף, ויכול להיות שלחלק מהאנשים יהיה אפילו מוזר לשמוע את המושג הזה. היכולת הזו נבנית לאורך זמן. 

אנחנו חיים בתרבות 'אינטנט'. אנחנו רוצים שכל דבר יקרה במהירות האור. אם כואב לנו, אנחנו לוקחים כדור ורוצים שהכאב ייעלם במהירות; כשיש לנו פריחה, אנחנו מורחים משחה כדי לדכא אותה. פעמים רבות אנחנו מפספסים. אולי אנחנו מקבלים מענה מהיר לתסמין כלשהו, אבל הבעיה ממשיכה לחיות מתחת לפני השטח, ולעתים אף מחמירה.

הגוף שלנו לעומת זאת, נע במקצבים אחרים. במסגרת התהליך בפסיכותרפיה גופנית, אנחנו לומדים כיצד להקשיב לגוף, איך להיעזר בו ולרתום אותו לתהליך הריפוי וההתפתחות שלנו. כשאנחנו מקבלים את האמת הזו שבאה מבפנים, שהיא בעצם חיה בתוכנו, אנחנו חווים התרחבות והקלה ויודעים בבירור שזו האמת שלנו".

לקלוט מסרים מגופים אחרים:

"אומרים ש95 אחוזים מההתנהגות שלנו נוסעים מהלא-מודע אומרת" אומרת גולדשטיין, "ולעתים אמונה אחת שאנחנו נושאים בלא מודע שלנו מגיל צעיר משפיעה על כל החיים שלנו. כך למשל, דורון, 40, נאבק שנים בעודף המשקל שלו. גם כשהצליח לרדת במשקל, לא הצליח לשמור עליו. הוא הגיע לטיפול מתוך תחושה שיש משהו עמוק יותר ש'תוקע' אותו. לאחר תהליך של תשאול ותיקוף, של בדיקת שריר, נמצא שעמוק בפנים הוא אינו אוהב את הגוף שלו ואינו גאה בו. בעזרת תהליך של PSYCH-K  הוא אימץ אמונה חדשה – 'אני אוהב את הגוף שלי וגאה בו'. לאחר טיפול אחד הוא כבר חש שקל לו יותר לשמור על תזונה מאוזנת, והגוף שלו מרגיש קליל יותר בשיעורי היוגה".

ואולם, על כל ההתעסקות העצמית, חשוב לזכור שקיימים יחסי גומלין הדוקים בין ההתנהגות שלנו, למערכות היחסים שלנו עם אחרים. "גישת הגוף מדבר היא אמנות של הקשבה לגוף, ולרבדים השונים, השטחיים, והעמוקים יותר בו – לרגשות, לתחושות, לדפוסים, לזיכרונות, למאבקים הפנימיים, לרצונות, לדינמיקה", אומר אסתרמן.

"ככל שיכולתנו להקשיב לגוף מתפתחת, כך יכולתנו לקלוט את מה שחווה האחר – 'הדהוד' – מתפתחת. אנחנו מגיבים לאנשים ברובד לפני המילולי, באיזשהו תדר. לעתים כשאנחנו הולכים ברחוב אנחנו חשים שנעים לנו ללכת ליד אנשים מסוימים, ואילו ליד אחרים אנחנו מרגישים כיווץ וחוסר נעימות בגוף, וזאת מבלי להכירם בכלל. כך, לעתים קרובות, גופנו קולט מסרים מגופים אחרים, בלי שנהיה מודעים אליהם במחשבותינו. ככל שאנחנו קשובים יותר לעצמנו, כך מתפתחת בתוכנו רגישות רבה יותר ויכולת הכלה של האחר".

למטפלים זהו דבר בעל חשיבות גדולה, מכיוון שהוא מאפשר להם עוד ערוץ מידע מלבד מה שקורה בזמן הטיפול עם המטופל". "כך למשל", מדגים אסתרמן ", מטופל מספר סיפור שמח, אבל המטפל מרגיש בגופו כיווץ בבטן שלא הרגיש לפני כן. הוא יכול לבדוק עם המטופל מה קורה ולחקור איתו את ה'מקום' הזה".

להשיב את הצדק:

"צדק על פי אפלטון, הוא מצב שבו כל דבר יקבל את מה שהוא צריך להתפתחות במידה הנכונה" אומרת בן שושן. "הצדק הוא שכל אחד מקבל מה שהוא צריך, ולאו דווקא מה שהוא רוצה או חושב שהוא צריך. כשאיננו יכולים לשאת אמת, או כשמשהו בתוכנו אינו מסוגל לראות אותה כהווייתה, אנחנו דוחקים אותה בכוח. כדי שלא נראה, או כדי שהאחרים לא יראו, אנחנו מכסים או מעוותים אותה. עם הזמן, קולה של האמת מתחת לכיסויים מתעמעם והאדם מתחיל להאמין שהכיסוי הוא האמת. כשהאור נחסם, כוח החיים נחסם ומתרחש נמק בכל הרמות. זוהי תחילתה של מחלה.

המחלה היא הניסיון של הטבע לעשות צדק, לתקן בעזרת 'סימני אזהרה'. אפשר לראות זאת בגוף, בנפש האדם, במשפחות בהן אחד הילדים מבטא תסמינים של מחלה כדי לבטא את האמת המוסתרת של כל המשפחה או באבר מסוים שחלה כדי לסמן לנו ברמה סימבולית איזה 'אי צדק' עשינו בחלק שהוא מייצג".

אם כן, השלב הראשון בריפוי הוא לזהות את האמת ולקבל אותה, אבל לא די בכך, כי עצם הידיעה כבר מחייב אותנו לקחת אחריות, לעשות בחירות שאינן פשוטות תמיד. "ראיית הדרך היא רק תחילת הדרך" מדגיש שגיא. "אנחנו הופכים למודעים יותר אבל צריכים לעשות משהו עם המידע החדש הזה".

כשאיננו לוקחים אחריות על בחירות שלנו ומטילים את האחריות של הסבל שלנו על נסיבות חיצוניות או על אנשים אחרים, אנחנו עושים אי צדק לעצמנו ולאחרים" מדגישה בן שושן. "תהליך הריפוי הנפשי וגפ הפיזי כרוך במידת האחריות שאדם לוקח על חייו בהווה, גם אם אינו יכול לתקן בדיעבד את המעוות.

חשוב לזכור כי כשאנחנו מדחיקים אמת קשה לעיכול, אותה אמת ממשיכה להשפיע ולהרעיל את חיינו ואת הסביבה. לפיכך, כל חשיפה והכרה באמת שבתוכנו הן שחרור והקלה גדולים. כמו סכר של נהר שנפתח ומאפשר זרימה של שפע מים, כך הסרת המחסומים העומדים בין אדם לאמת, לעצמו, תאפשר זרימה של חיים. כמובן, אמת כואבת מצריכה חשיפה הדרגתית ומבוקרת במידה שהנפש יכולה להכיל. ואולם הניסיון מראה, שכשאמת כזו נחשפת לאור, אנרגיה רבה של הדחקה משתחררת לטובת חיים ושמחה – כשאפשר להרפות מן המסכות, להפסיק להתאמץ להיות מי שאיננו ולהתחיל להקשיב לקול הפנימי המאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת.

תהליך הריפוי הוא השבת הצדק לאותה מהות. אם נגזל צדק מגוף כלשהו ברמה כלשהי, אותו הגוף יזעק את אי הצדק שנעשה לו כדי שייעשה תיקון. אם אדם בוגד בנשמתו, בייעוד שלו, בחיים מאותתים לו, לעתים 'מכים בו' כדי שיתעורר ויקשיב לקול הפנימי, לצורך לתקן את דרכיו, אפשר לומר שמחלה היא אולי תוצאה של אי צדק שנעשה לאותה מהות. הריפוי הוא מדויק של אי הצדק שנעשה והשבת הצדק למהות".

לאהוב, לחמול ולהתרפא:

כשמשהו אינו פועל כשורה בגוף שלנו, כשאנחנו חולים או כשמשהו מקשה עלינו לקיים חיים מלאים, קשה לנו לפתח כלפי כל אלה רגשות חיוביים. אנחנו הופכים להיות המבקרים והשופטים הכי טובים של עצמנו. אבל האם זה משרת אותנו? האם זה משרת אחרים?

"כדי להדביק חלקים שבורים, יש צורך בדבק שיחברם" אומרת בן שושן. "המגנט החזק ביותר שקיים הוא אהבה, ולכן תהליך הריפוי קשור בהכרח בקשר ובאהבה – המקרבת, מחברת ומאפשרת לפרט לחזור ולהרגיש שייך, קשור למשהו. בעצם חוויית השייכות שלנו – בין אם זה ליקום, לאנושות, לקהילה, למשפחה, לאדם – אנחנו חווים אהבה שזורמת מאיתנו ואלינו, ובזרימה הזו יש כוח תרפויטי בעל עוצמה רבה".

ההקשבה, ההכלה, הבחירה לקחת אחריות על מה שקיים והאומץ לשנות את מה שנדרש, הם גם ביטויים של אהבה. "כשאני מכירה במשהו שהוא חלק ממני, אני יכולה להתחבר אליו ולהביא למקום הזה אהבה במקום להילחם בו, וכך גם האמונה ביכולת שלי מתחזקת" מוסיפה בן שושן.

מלבד הידע המדעי ברפואה, ריפוי אמיתי חייב לכלול היבט אנושי של חמלה ואהבה בצד נחישות והעזה לשינוי. רופא שעובר ליד מיטת חולה עוסק במחלה, אך אינו מתבונן בחולה, נוגע בכאביו ומניח יד מנחמת, הוא אולי ידען ומנוסה אך הוא אינו מרפא. גם פסיכולוג שמפליא באבחנותיו אך אינו עובד עם הלב הוא מכניסט מצוין של הנפש שאינו מרפא. כדי לרפא, אין דרך אחרת אלא לעבוד עם הלב. יש לאהוב ולהתמסר לתהליך הריפוי, ולעשות כל שאפשר כדי לעורר כוחות של חיים, של רצון להתמודד עם כל מה שמצריך השינוי – בתוכנו, ובריפוי של אחרים".

חשוב להדגיש כי הריפוי שלנו הוא בהכרח גם הריפוי של האחרים, במעגלים הקרובים אלינו ולאחר מכן במעגלים הרחוקים יותר.

"אנחנו שומעים את אלה שמדברים אלינו" מדגיש אסתרמן, "אבל אם באמת נקשיב להם, נוכל אולי לזהות ניואנסים ורגישויות שלהם, להיות באמת קשובים לאיזה צורך או כאב עמוק בתוכם ולאהוב אותם יותר".

"כשהגוף מדבר, הוא אף פעם לא מדבר בשם עצמו בלבד" מסכמת בן שושן. " בהיותו הצורה המוחשית ביותר, הסימנים של שיבוש ההרמוניה, האמת והצדק מגיעים אליו בסוף. קודם הרוח נוקשת על דלתות לבנו, לאחר מכן הנפש מרמזת, ואם אין מי שיקשיב – הגוף מדבר. לעתים רק כך אדם מסוגל להקשיב, להבין שמשהו קרה. ואם הוא בוחר לנצל את ההזדמנות, הוא מתחיל להתבונן על חייו".

אז אם שואלים אותי, למדתי על גופי שהוא יודע לדבר, בעיקר את המילים שאינו מעזה או איני יכולה לומר לעצמי. ואולם כבני אנוש כדאי שנזכור שזכות הבחירה מצויה בידינו, גם אם עדיין איננו רואים אותה או מבינים אותה. האם אנחנו בוחרים להקשיב לאמת הפנימית שעולה מתוכנו? האם אנחנו בוחרים במעשים שישקפו  נאמנה את מי שאנחנו, את מה שאנחנו מאמינים בו? לא משנה מהי התשובה שעולה, בואו נגלה כלפי עצמנו חמלה, נחבק את עצמנו באהבה ונאמין שאנחנו יכולים לחבר מחדש את החלקים השבורים או המנותקים, לאחות את הפיצולים.

לכתבות נוספות